תיירות

הישוב קידה, שוכן במזרחה של נחלת אפרים על קו פרשת המים הארצי, בנ.ג. 805 כ- 5 קילומטר מזרחית ל'דרך האבות' הקדומה. דרך האבות, שהייתה הדרך הפנימית החשובה ביותר לשבטי ישראל המתנחלים בהר, הובילה מירושלים לבית אל, ומשם לשילה עד לשכם. הדרך עברה בשוליו של עמק שילה, העמק הגדול ביותר בנחלת אפרים, שהיווה עורף חקלאי לתושבי שילה הקדומה ושאר הכפרים באזור. היישוב קידה שוכן על רכס  קידה (בערבית הוא מכונה רכס 'אום סידר') – רכס הררי שגבוה מעמק שילה בלמעלה מ- 100 מטר, וגובהו הממוצע  כ- 840 מטר מעל פני הים. רכס זה מפריד בין העמק ובין התחום הצחיח של ספר שומרון. על רכס זה הוקמו החל משנות ה- 90, חמישה ישובים : אחיה , עדי עד, חוות ישוב הדעת, אש קודש וקידה. ישובים אלה מחברים את גושההתיישבות שנמצא על דרך האבות (ציר 60) עם גושי ההתיישבות שבכביש אלון ובקעת הירדן, כך לדוגמא, קידה, צופה מצד אחד על ישובי ההר המרכזי, שילה מעלה לבונה ועלי, ומהצד השני, שולטת על ציר אלון בקעת הירדן, והרי הגלעד – מים המלח בדרום ועד רמת הגולן בצפון.
ברכס אום סידר עובר קו פרשת המים הארצי (מגדל המים בקידה יושב בדיוק על קו פרשת המים) כשגשמים שיורדים כאן מתנקזים בחציים ליובלי נחל שילה ומשם לירקון ולים התיכון, וחציים מתנקז מזרחה לוואדי רשרש ונחל פצאל וממנו לירדן ולים המלח. קו פרשת המים באזורנו הוא כמעט המזרחי ביותר בארץ, ועל כן רוחבו של מדבר שומרון, לא עולה על שבעה קילומטרים, והוא מדבר צר ותלול. קידה שוכנת בנקודה המזרחית ביותר ברכס, לפני המדרגות התלולות הנופלות לבקעה. כאן נמצא השטח החקלאי המשמעותי האחרון לפני ספר המדבר ומדבר שומרון.

רקע הסטורי:
באזור הר אפרים, ובתוכו אזור קידה, חל מהפך התיישבותי, עם כניסת בני ישראל לארץ (המאה ה- 13 לפנה"ס בקירוב). אזורי ההר של טרום ההתנחלות היו מכוסים בחורש ים תיכוני צפוף והישובים הכנענים המועטים שבאזור שכנו בעיקר סמוך לעמקים ולמקורות מים איתנים. בנ"י הביאו עמם טכניקות של סיוד בורות מים, בניית מדרגות חקלאיות (טרסות) ובירוא החורש, והצליחו להתיישב באזורים נרחבים שלפני כן היו שוממים לחלוטין. לאזור שילה, התקהל עם ישראל וכאן התבצעה חלוקת הנחלות, על פי גורל, לשישה שבטים (יהושע י"ח)  אזור עמק שילה נפל בגורלו של שבט אפרים, מבני יוסף, שהיה מהשבטים שהנהיגו את עם ישראל בתקופות רבות במשך תקופת המקרא (יהושע, ירבעם בן נבט ועוד…)
בשילה הוקם המשכן, וכך הפכה העיר לבירת עם ישראל למשך 369 שנה.
גוש שילה, והישוב קידה נמצאים במרכז נחלת השבט, שגבולותיו בקירוב, הם מהר בעל חצור בדרום עד אגן נחל קנה ורכס איתמר בצפון. יש משערים שהאזור שמדרום לעמק שילה, על אף היותו בנחלת שבט אפרים, מכונה במקרא 'ארץ ימיני', (שמואל א, ט) משום שישבו בו משפחות משבט בנימין, בכעין מובלעת בתוך נחלת שבט אפרים (כך עולה משאול בחפשו את האתונות ב 'הר אפרים' אך מחפשן ב 'ארץ ימיני', וכן מדברי חז"ל שאומרים שרצועה יצאה מחלקו של בנימין והקיפה את שילה).
במהלך תקופת המשכן בשילה ( 369 שנה) עברה בסמוך לקידה דרך היורדת לבקעת הירדן, ויתכן שעליה עבר ביום הכיפורים הכהן עם השעיר לעזאזל, שנזרק ככל הנראה באחד ממצוקי וואדי ראשש.
לאחר קרב אבן העזר, המשכן בשילה חרב והמרכז הדתי עבר לעיר נוב שבבנימין. יתכן ואחד מגיבורי דוד, 'דואג האדומי' הגיע מאזורינו ושם עירו 'אדום' נשתמר בכפר דומא הסמוך. בימי רחבעם וירבעם בן נבט עלה מכאן הנביא שמצווה על פילוג הממלכות, הלא הוא אחיה השילוני.
לאחר חורבן העיר שומרון ע"י שלמנאסר וסרגון גלו חלק מתושבי האזור לאשור והאזור נותר יחסית ריק מהתיישבות. ממלכת יהודה שעוד עתידה להתקיים למעלה ממאה שנה, מנסה, להרחיב את תחומה גם לאזור זה (חזקיהו ובעיקר יאשיהו) אך לאט לאט מיישבים אותו 'כותים' (שומרונים), גולים נכרים שהביאו לאזור מלכי אשור. עם זאת, בסיפור רצח גדליה בן אחיקם (ירמיהו מא), שהתרחש מיד לאחר חורבן בית המקדש הראשון, מתואר כי הגיעו אנשים מ"שכם, משילה ומשומרון". והדבר מלמד על ישוב יהודי באזור השומרון.
בימי שיבת ציון (תחילת בית שני), הישוב היהודי התרכז בעיקר בהרי יהודה ובארץ בנימין, אולם בשלהי ימי בית שני, אנחנו כבר מוצאים פה גוש ישוב יהודי חזק ורציני, הקרוי "פלך עקרבה" על שם העיר הגדולה עקרבה, על מקומה יושב על הכפר עקרבה של ימינו. פלך זה כלל יישובים נוכרים שגוירו בכיבושיו של יוחנן הורקנוס החשמונאי. כך לדוגמא אנחנו מכירים מכאן את 'שמעון בן גיורא' ממנהיגי הקנאים שבירושלים ערב חורבן בית שני. שיוספוס מתאר שמוצאו מגרש שמזוהית ככל הנראה עם הכפר ג'וריש הסמוך. יתכן שגם 'יהודה איש קריות' ממסגיריו של ישו על פי האוונגליונים הגיע מהכפר קריות הסמוך.
שרידי ישובים רבים מימי בית שני נמצאו באזור וראויים לציון הם כלי האבן מחרבן כולצון שמעידים על הקפדה בדיני טומאה וטהרה, וקשר לבית המקדש שבירושלים. לאחר חורבן הבית, רובו של הישוב היהודי נשאר במקומו, ורוב האתרים באזור המשיכו להתקיים. במרד בר כוכבא, אזורנו (פלך עקרבה) לקח חלק פעיל במרד בר כוכבא. ויעידו על כך מערות המסתור שחפרו המורדים בחרבת ג'בעית וחרבת כוליצון. במערות ואדי דלייה נמצאו שרידים רבים מאנשים שנמלטו מהאזור למדבר שומרון הסמוך, ומצאו את מותם במערת דליה המפותלת. כמו כן באחד המסמכים שנמצאו במערות מדבר יהודה, מוזכרת אשה מ"גלודה של עקרבה" – הלא הוא הכפר ג'לוד הסמוך לישוב אחיה. כשלון המרד מביא לחורבן מוחלט של הישוב היהודי באזור ולמעבר של המרכז היהודי לגליל. הדים לכך אפשר למצוא במדרש חז "ל על "הר המלך". א"ר אסי: שלוש מאות אלף שולפי חרבות עלו להר המלך וקטלו בה שלושה ימים ושלושה לילות, ובאותו זמן היללו וחגגו… כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך; דאמר רב יהודה אמר רב אסי: ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים, חוץ משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים, אלו הן: כפר ביש, כפר שיחליים, כפר דכריא. (תלמוד בבלי גיטין דף נז עמוד א, תרגום שלי, נ"א)
יתכן והר המלך הוא כינוי לאזור שלנו, מצפון לבעל חצור ושמו נשתמר ככפר "כפר מליכ" (כפר המלך).
מכאן ואילך, למעט יהודים נודדים פה ושם (יש לנו עדות של יהודים שמסתובבים בחרבת כפר איסתונא), האזור נותר ריק מיהודים עד למלחמת ששת הימים, בהם חזר כל האזור להיות בשליטתנו.
שילה מוקמת ב- תשל"ח (1978), עלי ב- תשמ"ד (1984), שבות רחל ב- תשנ"ב (1992), אחיה ב- תשנ"ח (1998), עדי עד בתשנ"ט (1999) וקידה ב- ט"ו בסיון תשס"ט (יוני 2005) הישוב היהודי החדש ביותר בחבל ארץ מופלא זה.